יש בנו משהו מתגעגע לפעם,
מתלהב מלראות דלי חלב,
או ריחיים,
ערוגה זרוקה בצד הדרך.

יש בנו משהו שמבקש להתלבש קצת כמו אז,
לחפש מקומות ללא נראות טכנולוגית,

כמה שיותר טבעי,
ישן ועם אנושיות אמיתית.

כי יש משהו יפה בעבודות הכפיים,
בנשיאה, בהליכה אט־אט מבית לבית,
בדפיקה,

בצפייה שיפתחו וירצו חלב או ביצים.

יש משהו יפה לנפש בעמל,
ולו אנחנו כמהים.

האנחה הזו של השואב מים,
של החלבן או התופר,

אינה שוברת אותו,
היא בונה,
ומוסיפה לו קומה.

והיא עדיין קיימת
גם עכשיו , פנימה בחדרי הבית והלב

עבודת האמהות אינה בטלה וחלפה מן העולם,
וקשה לומר שנעשתה קלה יותר בעידננו.

לחיצת הכפתור במכונת הכביסה פטרה אותנו משפשוף הבגדים על שפת הנהר,

אבל אז היו לנו רק כמה פריטי לבוש.

אז היינו נפגשות כל הנשים,
מדברות ומגדלות ילדים יחד.

היום אישה לבדה יותר,
ונוסף לה עול הפרנסה.

אבל האנחה הזו,
של הגידול,

מגדילה אותנו,
מרחיבה את יריעות הלב.

יש רגעים שאינם קלים,
שאת על גבול היכולת,

שם את מתרחבת.